|
|
תערוכות חדשות
גיבור מקומי - דמות הערבי בציור הישראלי
גיבור מקומי
דמות הערבי בציור הישראלי
התערוכה גיבור מקומי – דמות הערבי בציור הישראלי – עוקבת אחר דיוקנו של הערבי ונוכחותו בציוריהם של אמנים ישראליים משנות העשרים ועד היום ומצביעה עליו כעל דיוקן של גיבור מקומי, הנושא עליו את כל סממני המיתוס: דמות מלאת עוצמה, המתגלה לעין יחד עם נופי הארץ ותושביה, ומתוארת, מצד אחד, כחלק ממרקם חיים יומיומי, ומצד שני, כישות מנותקת מזמן וממקום, המרחפת כרוח עצמאית. התערוכה מבקשת להראות שבניגוד למבט המתעד, הריאליסטי של הצלם הערבי חליל ראאד, המוצג במקביל, המבט הישראלי ספוג במטענים – רומנטיים או פוליטיים – המונע בעדו מלראות את הערבי במציאות חייו.
התערוכה מרחיבה את המבט על דמות הערבי בשנות העשרים והשלושים ומפגישה את ציוריהם הידועים של נחום גוטמן, ראובן רובין ולודביג בלום עם ציוריו הלא-נודעים של הצייר אשר פלדמן, איש רחובות, שפעל במקביל באותן שנים ויצירתו נותרה עלומה. דמויות הערבים, המאכלסים חלק גדול בציוריו של פלדמן הן ישירות ומלאות חיים. דמות הערבי כמעט ונעלמה מן הנוף הקאנוני של האמנות הישראלית למשך כמעט ארבעה עשורים – משנות ה-40 עד שנות ה-80. בתערוכה ניתן לראות הבלחות נדירות של הנושא, כמו, למשל, רישומים מפתיעים מאמצע שנות ה-40 של צייר "אופקים חדשים", מרדכי אריאלי, המתארים בחיוניות רבה דמויות של ערבים בכפריהם. פעם נוספת בולטת תרומתה של רות שלוס שמבטה, חדור התודעה החברתית, הופנה גם בשנים האלה לעבר אזרחיה הערבים של המדינה. משם נעה התערוכה, בדילוגים גדולים (בעיקר בשל מצוקת המקום) לשני העשורים האחרונים, בהם חוזרת דמות הערבי ומפציעה, כשהפעם היא מספרת סיפור אחר: סיפור של כניעה וכיבוש, סיפור של מלחמה והתקוממות, ניסיון לגעת בערבי כתמונת ראי של החברה הישראלית במציאות הבלתי פתורה הנוכחית. התערוכה מוסיפה גם מבט (מצומצם, אמנם) של דמות הערבי ומציאות חייו, כפי שהיא מופיעה בעבודתם של ציירים ערבים ישראלים. בעוד שמחמוד קייס מתכתב עם דימויי הערבי משנות העשרים, אחמד כנען מבקש לתאר הווית חיים ערבית עכשווית.

אשר פלדמן
למרות שנוכחות הערבי בשפה החזותית המקומית נעלמת ומופיעה לסירוגין, בכל פעם שהוא מפציע, מתגלה דמות אחרת: דימוי נכסף ומעורר תשוקה, דמון מאיים ומעורר חרדה, ופעם אחרת - פצע מצולק ומדמם, שיקוף של קונפליקט כואב ומתמשך. אך תמיד ולאורך כל השנים דמותו של הערבי בציור הישראלי היא חיונית ורבת-עוצמה ומעידה על היחס המורכב השורר בינה לבין המתבוננים בה:
גלגולים חוזרים ונשנים של יחסי אהבה-שנאה, משיכה-רתיעה, אינטימיות וזרות, חמלה וניכור.
אוצרת התערוכה: טלי תמיר
לכתבה על התערוכה באתר "MidnightEast" - לחץ כאן.
לכתבה על התערוכה באתר "nrg מעריב תרבות" - לחץ כאן.
לכתבה על התערוכה באתר "תל אביב סיטי" - לחץ כאן.
| |
|
| |
ח'ליל ראאד, תצלומים 1948-1891
ח'ליל ראאד, תצלומים 1948-1891
פתיחה: 4.6.2010 , בשעה 12 בצהריים
תערוכת היחיד הראשונה- בארץ ובעולם- לצלם ח'ליל ראאד. ח’ליל ראאד, הצלם הערבי הראשון שפעל בארץ ומהצלמים הערבים החשובים שסיירו וצילמו במזרח התיכון, נולד בלבנון בשנת 1869 ונשלח בילדותו ללמוד בירושלים. ראאד החל לצלם באופן עצמאי בשנת 1891 ולאחר ארבע שנים הקים סטודיו לצילום בירושלים, ברחוב יפו מחוץ לחומה. שנים אחדות לאחר מכן פרסם מודעה בעיתון העברי החבצלת: “ליַדֵע, להודיע ולְהִוָּדַע -החפץ לעשות תמונות פוטוגרפיות מכל המינים שהוא, בתכלית ההדור ובמחיר השווה לכל נפש יפנה אליי הח”מ, ונכון הנני בכל עת למלאות רצון כל שוחרי על צד היותר טוב! (1899). במעבר המאה התמנה ראאד לצלם פרוסי מלכותי ונהנה מחסינות - מעמד שאִפשר לו לסייר ולצלם בחופשיות יחסית. הוא תיעד ביד אמן את נופי האזור, את עברו הנוכח במבנים ובשרידים וכן דיוקנאות וחיי יומיום. ראאד חי בארץ שבעה עשורים וקשר את גורלו בגורלה, אך במאי 1948, ימים ספורים לפני תום המנדט הבריטי ובעקבות התעצמות העימות הלאומי, ברח עם אשתו ליריחו. כאשר נמנעה חזרתם לביתם בירושלים הם גלו ללבנון, שם הוא נפטר בשנת 1957.

ח'ליל ראאד צילם במשך כשישה עשורים, יצר גוף עבודות משמעותי ופיתח שפת צילום ייחודית קלאסית. אף כי תיעד גם את המזרח הקרוב ואת הקהילה המקומית בכללותה - היישוב היהודי הישן והחדש, פליטים ארמנים ועוד, לב עבודתו מוקדש לתיאור החיים העשירים של האוכלוסייה הפלסטינית. הוא נתן להם נוכחות ונראוּת שלא היו מצויים כמעט בצילום הזר של הארץ במחצית השנייה של המאה ה – 19 או בצילום היהודי והציוני של ראשית המאה ה-20, שהעלימו והדירו אותם באופן מגמתי.
ראאד החל לצלם בארץ ובסביבתה בתוך מציאות שהייתה ספוגה בהשפעת הקולוניאליזם המערבי בכלל והצילום הקולוניאלי בפרט. הצלמים הזרים העדיפו לתעד את המקומות המקראיים, את המקומות הקדושים ואת נופי הארץ מבעד למבטם האירופוצנטרי, וסיפקו את ”ההוכחות החזותיות” לכך שהעולם התנכי נשתמר, קפא, וכי המציאות בארץ הקודש היא של עולם בלתי מפותח, הניתן לכיבוש מערבי. ראאד, שגדל על ברכי הנצרות והסיפור התנכי, הושפע במידת מה מהשקפת עולם זו, הכליא בעבודתו ממאפייניה ובנה גוף עבודות "מעורב", היברידי. כבן המקום שנתן ביטוי משמעותי לקיום הפלסטיני, הוא העמיד ייצוג חלופי לדפוס הקולוניאלי אך בה בעת חיקה ואימץ היבטים שונים מדפוס זה. עבודתו מצביעה בעיקר על האופן שבו חוו ופעלו אמנים ותושבי המקום - למשל הצייר נחום גוטמן- נוכח השקפות העולם המערביות שנכפו על האזור, ולאחר מכן על מורכבות ושניוּת היחסים שנולדו בעקבות המצב הקולוניאלי. כן משתקפת ממנה ביקורתם של חוקרים והוגי דעות כלפי הקולוניאליזם.
התערוכה מלווה בספר מקיף - הראשון שמוקדש לראאד - שיוצא לאור בתמיכת מרכז הספר והספריות בישראל, המפעל לספרי אמנות פלסטית, בתמיכת מינהל התרבות והספורט; מועצת הפיס לתרבות ולאמנות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל-אביב.
ספר נלווה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות
אוצרת התערוכה ומחברת הספר: רונה סלע (ראה קישור לדף האוצרת)
התערוכה באדיבות לאומי בנקאות פרטית
לכתבה על התערוכה באתר "Y-net" - לחץ כאן.
לכתבה על התערוכה באתר "The Jerusalem Post" - לחץ כאן.
לכתבה על התערוכה באתר "וואלה! תרבות" - לחץ כאן.
| |
|
| |
|